חיפוש
  • אסף שפירא

הרחבות לפרק 8 חלק א': מודיעין, רשתות ו-Social Network Analysis

עודכן ב: מאי 22

(ר' קישורים בטקסט)


מה מתרחש, אני אסף שפירא וזה נטפריקס.


חבר טוב סיפר לי פעם שהבעיה של הרבה חברות זה לא חוסר היעילות בעבודה על פרויקט אלא עבודה על הפרויקטים הלא נכונים, או כמו שהוא תיאר את זה: בזבוז הזמן הגדול ביותר הוא לכרות את העצים בצורה מאד יעילה ביער הלא נכון.


אז מה הקשר למודיעין? ולמה להקדיש לו פרק? אז ברור שמודיעין זה דבר מעניין אבל לא רק. עולם המודיעין הוא כבר מזמן לא מקצוע צבאי בלבד והוא משקף הרבה מהאתגרים שעומדים בפני התעשייה והחוקרים במגוון של תחומים. מטרת המודיעין היא לוודא שחוטבי העצים יפעלו ביער הנכון.

איך עושים את זה? למשל ע"י הוצאת עיקר מטפל, ניתוח מערכות וארגונים, תעדוף משאבים, איתור צווארי הבקבוק האנושיים או התהליכיים ובחירת מרכזי הכובד שבהם כדאי להתמקד.

אבל מה לעשות שהמציאות משתנה כל הזמן, יש אינספור תרחישים אפשריים והדמיון שלנו מוגבל.

לא פלא שביקורת קבועה על צבאות היא שהם מתכוננים למלחמה הקודמת ולא הבאה. נוסיף לזה שלא פעם יש הרבה מאד נתונים שצריך לעכל בזמן קצר וביגדאטה הוא חבר אבל צריך לדבר בשפה שלו. אני מניח שכבר ברור לשומע שבעיות אלו מעסיקות לא רק צבא, ולכן נביא דוגמאות רלוונטיות גם מעולמות אחרים, ממחקרים של IBM ועד משטרת שיקגו.

זה נשמע הרבה בעיות אבל באנו להביא פתרונות, לא עוד בעיות. אז קבלו ספויילר:

הבנת והבניית המערכת היריבה כרשת, תאפשר לנו למצוא אותם כי כמו שכבר הצגנו בעבר, לרשת יש חוקים והם אוניברסליים. זה לא משנה מי האויב והאם המלחמה היא המלחמה הקודמת, הנוכחית או הבאה עלינו לטובה. חוקי הרשת הם אותם חוקים. מי שישלוט בחוקים – ישלוט ברשת.


So let the games begin

הזקנים שבינינו אולי זוכרים, אלה שעדיין מסוגלים לזכור, את המשחקים ששיחקנו בשכונה: למשל, משחק שני דגלים. מתחלקים ל-2 קבוצות ומי שמביא את הדגל של היריב, מנצח. משחק אחר היה מחניים: כל קבוצה צריכה לפסול את כל חברי הקבוצה השניה ע"י פגיעה בהם בכדור. והמשחק האחרון שהכי אהבתי היה ארצות. במלעיל. בדיעבד, המשחק הזה נשמע לי כמו תחקיר מפחיד בתוכנית "עובדה". זה מתחיל בלגנוב אולר או סכין מהבית, לסמן עיגול על האדמה ולחלקו ל-2. כל צד צריך לכבוש את השטח של הצד השני ע"י הטלת הסכין לשטח היריב. עם הסכין נתקע באדמה, אז הזורק משתמש בסכין לסמן קו כדי לפרוס את השטח הנכבש. המשחק נגמר עם לצד השני כבר אין מקום לעמוד בו על רגל אחת או שנשארה לו רק רגל אחת.


העקרון במשחקים אלה היה פשוט: לקיחת הדגל, השמדת כל היריבים או כיבוש כלל השטח הוא הנצחון.

כמו שהיום כבר לא משחקים את המשחקים האלה (אני מקווה), כך גם המלחמות שינו צורתן.

אם בעבר הריגת המנהיג (או תפיסת הדגל) סימנה את סוף הקרב, כיום אירועים כאלה נוטים לסמן דווקא את תחילתו של הקרב הבא וראו המערכות נגד חזבאללה, ג'האד אסלאמי וחמאס.

אם בעבר הדגש היה על השמדת כלל האויב, הרי שהיום בעידן של אויב סמי-צבאי שפועל מתוך שטח אורבני, היעד נהיה קשה יותר עד בלתי אפשרי ונרחיב על כך בהמשך.

אם בעבר כיבוש השטח של האויב סימל את סוף הקרב, הרי שהיום אחרי יותר מ-3 אנתפאדות קשה להגיד שזה המצב.


אז איך משיגים נצחון? שלום זו אופציה, אבל בינתיים, יאללה מכות.


המושג נצחון או הכרעה הפך לחמקמק ומעסיק רבות גנרלים בסדיר, במילואים ובאקדמיה. לא נתפלפל או נתיימר לדבר על אסטרטגיה. יש לה כללים משלה.

נדבר על העולם האופרטיבי והטקטי שנמצאים רמה אחת מתחת. עולם שבו נדרשים פחות דיונים ויותר מעשים.

כאן נכנס המודיעין לתמונה כגורם שאמור לסייע למפקד למצוא את תורפת האויב ולסייע בהכרעתו.

בעבר, המפקד לא היה צריך את המודיעין לשם כך. המפקד ידע שאם יהרוג את המלך היריב, או יהרוג את כל צבאו או יכבוש את כל אדמתו, הוא ינצח.

היום, זה קצת יותר מורכב, אבל עדיין למפקד יש לעיתים יתרון על קצין המודיעין. הדבר בולט בעיקר במסגרות הטקטיות. קצין המודיעין הוא לרוב קצין צעיר יחסית ולעומתו המפקד הוא לרוב דמות מנוסה אבל יותר מכך, המפקד יודע על האויב יותר מקצין המודיעין בגלל שלו ולאויב יש משהו במשותף. שניהם חולקים את אותו מרחב ושניהם מחפשים את הדרך הטובה ביותר לנצל אותו. כלומר, המפקדים משני הצדדים הם למעשה קולגות עם מטרות מתחרות.

מכיוון שהמפקד יודע איך הוא רוצה לנצל את המרחב, הוא מניח שהמפקד היריב יעשה ככל יכולתו למנוע זאת ממנו ולכן יש לו סל כלים אולי טוב יותר משל קצין המודיעין להבין מה יעשה האויב.

מפקדים בחיל האוויר נמצאים בפוזיציה קצת שונה. אם בעבר, היריב של חיל האוויר היה חיל האוויר של הצד השני, הרי שהיום איום זה יצא מהאופנה ולמפקד בצד החיל אווירי אין פרטנר בצד השני שחולק איתו אותו מרחב או לוגיקה. לכן כדי לבצע את משימתו, חייב המפקד להישען מאד על המודיעין, וזאת גם בגלל היעלמותו של האויב משדה הקרב.

בעבר האויב לא רק שהיה גלוי, הוא לפעמים אף שאף להיות גלוי, ולו בשביל להרתיע, כמו למשל כניסת צבא מצרים לסיני ב-1967. הצבא המצרי נכנס באופן מוצהר לסיני בכדי להפגין סולידריות עם בת בריתם סוריה שהיתה במצב מתיחות צבאי עם ישראל. אגב, כניסתו הפומבית של הצבא המצרי לשטח המפורז בסיני תרמה לאסקלציה הכללית שהובילה למלחמת ששת הימים.

כיום, האויב החליף את שדה הקרב לשטח האורבני והוא מנצל אותו להיעלמות והסתתרות. אויב שלא ניתן לראות בעין הוא האתגר של המפקד והמשימה של המודיעין.


משימה זו נחלקת ל-2 שלבים: שלב נוהל הקרב, כלומר ההיערכות טרום הלחימה ושלב ניהול הקרב, שזה השלב בו כבר החל החיכוך עם האויב.

היתרון של היערכות מקדימה בשלב נוהל הקרב הוא שיש זמן להיערך ולתרגל. החיסרון הוא שמרגע שמתחילה הלחימה, המציאות משתנה ועדכניות הניתוח שנעשה עד כה כבר פחות רלוונטית.

מה לעשות שבמרבית המקרים, תמונת המודיעין שמספק קצין המודיעין היא סטאטית וגם הניתוח הטוב ביותר שקצין המודיעין יכול להציג למפקד של מרכזי הכובד, התורפות וצווארי הבקבוק של האויב, עלול להיות לא רלוונטי לאור החיכוך לקראת הקרב ובמהלכו. מרכזי כובד יכולים להשתנות ותורפות חדשות יכולות לצוץ כהזדמנות.

שלב ניהול הקרב מתאפיין ב"ערפל הקרב" ונקרא גם ממלכת אי הוודאות. בממלכה זו יש רק שני דברים שלא משתנים: הקרקע וחוקי הרשת.


כפי שכל פרק מודיעיני-אופרטיבי בפקודת הקרב מתחיל בסעיף "קרקע", כך גם ניתוח רשתי ממפה לנו את הדאטא ומצביע לנו על ההזדמנויות והסיכונים שבו (למשל, את השאלה: "מהם שטחי המפתח?" נוכל להמיר לשאלה: "מהם מרכזי הכובד של הרשת?"). כמו היחס בין מפה לקרקע, כך הרשת לארגון, רק ברזולוציה טובה יותר.


את הקרקע חוקר המודיעין שנים רבות. לעומת זאת, ניתוח רשתות זה מקצוע חדש יחסית במודיעין שתחילתו במאה ה-21 עם העלייה למודעות של רשתות הענק. לניתוח הרשתי ויותר מזה, לחשיבה הרשתית, יש תפקיד גדול בנוהל קרב ובניהול קרב ואפילו בעיצוב מהות הקרב כפי שנראה בדוגמאות הבאות.

השימוש בניתוח רשתי לצרכים צבאיים הרים את ראשו בעידן שאחרי ה-9/11, גל הפיגועים הקטלני ב-2001 של ארגון אלקאעדה על קרקע אמריקאית. הכשל בזיהוי ההתארגנות גרר גל של מחקרים שמטרתם היתה

להראות שההתארגנות לפיגוע פעלה כרשת ושחשיבה רשתית היתה מציפה את ההתארגנות הזאת ואת מרכזי הכובד שבה.

החשיבה הרשתית צמחה ביתר שאת במהלך הקמפיינים הצבאיים של מדינות הקואליציה בעיראק ובאפגניסטן. האויב לא התנהג כצבא סדיר, כזה שהגנרלים היו רגילים לחשוב עליו והוא נראה מבוזר ולא הירארכי. מאיפה מתחילים ואיך מכריעים אויב כזה?


דרך ניסוי וטעיה, הצבא האמריקאי החל לאמץ צורת מחשבה רשתית שבאה לידי ביטוי בכמה מימדים:

הסיפור המוכר הוא לכידתו של סדאם חסין. הצבא האמריקאי בעיראק ניסה מספר שיטות ללכוד את המנהיג העיראקי. אחת המפורסמות היתה שיטת הקלפים שהעידה על חשיבה בגישת התרחיש, או scenario-driven. גישה זו מבוססת על ניסיון ואינטואיציה.

מכיוון שסדאם עמד עד אותו זמן בראש מערכת הירארכית ארגונית, גישת התרחיש המירה את ההיררכיה של השלטון העיראקי הישן להיררכיה של חפיסת קלפים כש"האס" היה סדאם.

אולי במסגרת סוג של ניסיון מודיעיני ולוחמה פסיכולוגית, חולקו הקלפים עם תמונות המבוקשים ברחבי עיראק ופרסים יקרי ערך, נגיד, עז עם פעמון, הוצעו למוצא הישר.

הבעיה היא שהארגון של סדאם השתנה מהותית ועץ המבנה כבר לא תיאר מה הארגון עושה בזמן אמת. כפי שהזכרנו בפרק על מדדי המרכזיות, היכולת של עץ מבנה לתאר לנו מי הגורם המרכזי בארגון, מי מחזיק את הידע או מה הארגון עושה בזמן אמת, היא מוגבלת.

מה שעזר למצוא את סדאם, לפי מקורות זרים, היתה הרשת.

דיביזיית חי"ר 4 של הצבא האמריקאי, מיפתה את הקשרים של סדאם, דרך משפחה, שבט וסייענים מרכזיים שאיישו דווקא תפקידים זוטרים. מפת קשרים זו הובילה בסוף ללכידתו. עץ המבנה ההירארכי של השלטון העיראקי פשוט לא תיאר את המציאות שרשת הסייענים של סדאם סיפרה.


שינוי מחשבתי נוסף קרה בעקבות הצורך להתמודד עם חוליות מניחי מטענים. כחלק ממאבקם בטרור, נאלצו האמריקאים להתמודד עם חוליות רבות וקטנות, כשבולטות במיוחד הן החוליות להנחת מטענים. במקום לרדוף חוליה אחר חוליה, Social Network Analysis , או SNA, איפשר להסתכל על הרשת היריבה TOP-DOWN ולמצוא את מרכזי הכובד שבה וכך לבצע מאמצים ממוקדים יותר. למשל, במקרה של חוליות מניחות מטענים, מרכזי הכובד יהיו יצרני המטענים שכן מדובר בידע ייחודי שאינו נפוץ והחוליות תלויות בו. פגיעה במרכז כובד שכזה תפגע בחוליות רבות באופן רוחבי, גם אם אין כפיפות ארגונית ביניהן לבין היצרן.


במדריך השדה של המארינס ללחימה בגרילה ישנו פרק המוקדש ל-Social Network Analysis או SNA, ויישומו בשדה הקרב.

בין השאר, המדריך מציין את חשיבות המעקב אחרי צפיפות רשת האויב לאורך זמן בכדי לראות את השפעת הפעילות על המערכת היריבה. מצוין שם שלמרות שרשתות צפופות הן המסוכנות ביותר שכן הן מייצגות מערכות עם תיאום ושיתוף פעולה חזק, קל יותר לפרק אותן מודיעינית, בגלל שכולם מכירים את כולם ולכידה של דמות מפתח ברשת תאפשר בחקירה להפיל רבים מהרשת.

החשיבה הרשתית היתה רכיב כה משמעותי בלחימה שהיא שינתה את צורת ההתארגנות של הכוחות. גנרל מק'קריסטל מכוחות הקואליציה ניסח זאת באמצעות הסיסמא שטבע: "נדרשת רשת כדי להילחם ברשת" והוביל מהלך של רה-ארגון בשיטת הפצת המידע וצורת הפעולה של כוחות הקואליציה כדי להתייעל.

מק'קריסטל עצמו התאהב כל כך בעולם הרשתות, שלאחר פרישתו הקים קבוצת ייעוץ ארגוני שעושה שימוש בניתוח רשתי בשביל להציג למנהלים מדדים לבדיקת היעילות בארגון שלהם. הארגון.

בעקבות ההצלחות של תפיסת "ניתוח האויב כרשת" מבוסס SNA, התפיסה הוכנסה רשמית לדוקטרינה של הצבא האמריקאי והוקמו מרכזי מחקר לתחום הרשת, למשל, ב-Westpoint ביה"ס לקצינים של הצבא האמריקאי וב- NPS - NAVAL POSTGRADUATE SCHOOL של הצי האמריקאי, גוף שעוסק רבות בעולם הרשת..

מלבד מרכזי מחקר רשת, צבא ארה"ב, חיה"א והצי עוסקים בתמיכה ומימון של מחקרי רשת אקדמאיים במטרה להעמיק את הידע בתחום. הבנתם היא שכל חוק רשת חדש שיתגלה הוא עוד כלי עוצמתי בארסנל הdata-science.


מחקר רשת הוא קריטי להצלחת המודיעין, משלבי האיסוף וההתרחבות ברשת היריבה ועד למחקר הרשת וחילוץ התובנות ממנה. לפיכך, התעמקות במחקר הרשת הוא לקח חשוב לכל ארגון מודיעיני.

אבל השימוש הצבאי והמודיעיני ב-SNA לא עבר ללא ביקורת:

אחת מהטענות נגדו היתה של פרופ' רוג'ר מקגינטי, מומחה לסכסוכים ושלום, שטען שמיטוט רשתות היריב מחסלות הנהגה אפקטיבית בצד השני והדבר מקשה על סיום הסכסוך. בנוסף, ניתוח רשתי אינו מאפשר להבין את סיבות השורש לפעולה של היריב אלא מתמקד בפעילות על פני השטח בלבד.

ביקורת נוספת על ניתוח רשתי רחב הועלתה ב-2013 ע"י הקונגרס האמריקאי שהאשים את ה-NSA בשימוש במידע אזרחי לצורך ניתוחיו.

ה-NSA (ולא להתבלבל עם SNA) הוא ה-National Security Agency. לפי פרסומים זרים, ה-NSA הוא ה-8200 האמריקאי, וגם הארגון שמשמש בכל סרטי המתח כ"אח הגדול" האפל והמסתורי שמנסה לסכל את מהלכיו של הגיבור.

אם בעבר היכולת לעשות שימוש רחב במאגרי מידע היתה מוגבלת, הרי שבעידן הניתוח הרשתי ויכולות הביגדאטה, מידע של אזרחים תמימים יכול היום להיות מנותח במהירות ולהפוך לקורבן של אלגוריתמיקת הרשת.

נציגי ה-NSA בשימוע בקונגרס הכחישו שהם מבצעים האזנה לאזרחים וטענו שהם חוקרים רשתות מעגל שלישי של טרוריסטים.

למה הכוונה?


מכיוון שמהסיפור הזה ניתן ללמוד לא רק על שיטות המחקר המודיעיני אלא גם על איסוף מידע ברשת, נרחיב קצת על הנושא וניעזר גם במה שלמדנו מפרקים קודמים.

אז ראשית כל, כשה-NSA אומר שהוא משתמש בנתונים של מעגל שלישי, מה זה אומר?

אז נזכיר שבפרק הקודם דיברנו על כך שאיסוף מעגלים הוא שיטת איסוף ומחקר דאטא. החוקר בוחר יעדים או עוגנים בדאטא ואוסף את הקשרים שלהם. נגיד ברשת פייסבוק, נבחר את מר ישראל ישראלי ואת המעגל הראשון שלו, כלומר, החברים שלו. המעגל השני של ישראל יהיה החברים של החברים שלו וכך המעגל השלישי יהיה של חברים של חברים של חברים.

רשתות שנוצרות בשיטה זו נקראות גם רשתות אגו ושיטת איסוף זו נקראת גם snowballing או איסוף בצורת כדור שלג מתגלגל.

מתח זה מאתגר את ההטמעה של החשיבה הרשתית ו-SNA בפרט אבל גם את ההטמעה של עולם ה-data-science בכלל:רות לאנשים מהמעגל שני שלהם.

משתמשי לינקד אין שעשו שימוש בפיצ'ר זה בוודאי גילו שאת רוב האנשים האלו הם כלל לא מכירים. זה נשמע קצת מוזר הרי אנשים אלו רחוקים מאיתנו מרחק צומת אחד בלבד ברשת. מה הסיבה לכך?


זה הזמן להיזכר בפרק על קהילות ברשת בו הזכרנו את גראנובטר, החוקר שכתב את המאמר המצוטט ביותר בתחום הרשת, הנקרא "עוצמתם של הקשרים החלשים". מעבר לתובנות הידועות מהמאמר, עליהן כבר דיברנו בפרק ההוא, גראנובטר מביא במאמרו תובנה נוספת שעולה ממחקרו אודות תנועת המידע ברשת והיא שמידע נוטה לדעוך אחרי המעגל הראשון והשני של האגו.

על תופעה זו הרחיב והעמיק חוקר בשם רובין דנבאר שהיה אנתרופולוג ועסק במחקר של קופים.

סיפורם של יותר מ-150 קופים, מאת רובין דנבאר

דנבאר שם לב לתופעה מענינת והיא שיש גבול למספר של קופים שיכולים לפעול יחד כקבוצה. דנבאר הרחיב את מחקרו לבני אדם וגילה שהמספר נותר די זהה. תקרת הזכוכית של קבוצה שבא כולם מכירים את כולם הוא כ-150, וברוב הפעמים נמוך יותר. מספר זה מוכר כיום כמספר דנבאר.

טענתו היא שהיכולת הקוגנטיבית שלנו אינה מאפשרת לשמר כמות קשרים משמעותית הגדולה מרף זה. אנו יכולים להכיר יותר מ-150 איש אבל את אלה שחצו את מספר הדנבאר שלנו נכיר באופן שטחי ביותר, למשל נכיר אותם כ"מוכר בסופר" או "השכן הנחמד מלמעלה".

לפי חוק זה, מסגרות ארגוניות משתנות אחרי שהן חוצות את הרף של 150 (ולרוב פחות). כך, מארגון של עד 150 חברים בו "כולם מכירים את כולם", ארגון מעל 150 חברים נדרש לפורמליות, יצירת מסגרות משנה וכו'. זו למשל הסיבה שמסגרות לחימה קטנות, דוגמת פלוגה, מכילות כ-100 פרטים.

דנבאר המשיך במחקרו גם בעידן הרשתות החברתיות, עידן שבו אנו יכולים להתגאות באלפי חברים, אבל דנבאר הראה שבפועל, הקשרים החזקים שלנו לא יחצו את מספר דנבאר ורוב החברים מעל מספר זה יהיו חברים בהגדרה הטכנית של המילה, אבל לא באמת.

כך יוצא שאנשים כמעט ואינם מכירים את המעגל השני שלהם ולא מכירים כלל את המעגל השלישי שלהם.. נוסיף לכך את חוק ה"עולם הקטן" (Small- world) שבו עסקנו בפרק אודות הניסוי של מילגרם. והוא קובע שככל שהרשת גדלה יותר (כלומר, ככל שיש בה יותר צמתים/קשתות) כך המרחק הממוצע בין הצמתים קטן. חוק זה הוא לכאורה פרדוקס, אך הסיבה לכך היא שככל שהרשת גדלה, צמתים יוצרים יותר קשתות שמחברות בין אזורים רחוקים ברשת וכך מצמצמים את המרחק בין קצוות הרשת.

באותו פרק הראינו גם שאין הרבה ביסוס לאמירה הפופולרית הגורסת שכל אחד ברשת מרוחק רק 6 צעדים, או מעגלים, מכל אחד אחר (מה שנקרא, חוק "6 הצעדים" או Six degrees of separation). אך מצד שני, 6 מעגלים מצומת זה עדיין נתח גדול מהרשת. כך גם איסוף של 3 צעדים או מעגלים, כפי שעשה ה-NSA, יחזיר לנו נתח לא מבוטל של הרשת. לפיכך, קשה להגדיר מחקר בסדר גודל כזה כמחקר ממוקד.


אז אם נסכם את השורות התחתונות מהמחקרים של גראנובטר, דנבאר וחוק העולם הקטן, איסוף המתבסס על מעגל שלישי של טרוריסטים יחזיר הרבה מאד דאטא שיהיה כמעט בהגדרה של אזרחים תמימים, שכן אנשים לא אמורים להכיר את המעגל השלישי שלהם וההשפעה שלהם על מעגל זה היא זניחה במקרה הטוב.


אז אחרי שלמדנו קצת על ההיסטוריה של הניתוח הרשתי בשימוש המודיעין וגם על עוד כמה חוקי רשת על הדרך, בואו נדבר על האתגרים במחקר רשתי במודיעין:

בפרק המבוא הזהרתי שחשיבה רשתית היא לא אינטואיטיבית. זה לא שרשתות הן בהכרח משהו מסובך, הן פשוט מציגות לנו תמונת עולם שונה ממה שהתרגלנו לחשוב.

הצורך בשינוי צורת החשיבה הוא האתגר הגדול בהטמעה של חשיבה רשתית בעולם המודיעין והוא בא לידי ביטוי ב- 3 מתחים מרכזיים :


הראשון, הוא המתח בין המחקר האיכותני, שהוא הלחם והחמאה של עולם המודיעין לעומת המחקר הכמותני, הילד החדש של מהפכת הדאטא.

השני, הוא המתח בין החשיבה הטורית לחשיבה הרשתית. נגענו במתח זה בפרק המבוא ונרחיב עליו כאן.

המתח השלישי הוא בין חשיבת התרחיש, גישת ה-scenario-driven, לעומת גישה מוכוונת נתונים, או ה-data-driven.


נתחיל באתגר הראשון: המתח בין המחקר האיכותני למחקר הכמותני.

מתח זה מאתגר את ההטמעה של החשיבה הרשתית ו-SNAבפרט אבל גם את ההטמעה של עולם ה-data-science בכלל:

למרות שמודיעין היא דיסיפלינה יחסית צעירה בעולם הצבאי, פלוס-מינוס 200 שנה, זה מספיק זמן לייצר מתודולוגיה. בבסיס המתודולוגיה עמדה ועומדת הידיעה המודיעינית. ב-200 שנה האלה המודיעין ניסה להשיג ידיעות, לעבד את הידיעות ולהפיץ לגורמים הרלוונטים את הידיעות. מאתיים שנה זה הרבה זמן. מחקר ידיעות עומד בבסיסה של גישת המחקר האיכותני.

אמ"ן, למשל, הוא מקום ראשון בעולם, ושני בארץ, לקרוא ידיעות (Small-Data) ולהפוך אותן לידע.

הידיעות עליהן מתבסס המודיעין הן אינטואיטיביות. יכול להיות שהן מסולפות, מעוותות או מתארות רק חלק מהמציאות, אבל הן מנוסחות באופן קריא בהגדרה.

דאטא הוא פחות קריא, ולפיכך זה לא מפתיע שכשהגיע הוייב של עולם הדאטה לעולם המודיעין, הפליאה והחשש ממנו הלכו יד ביד.

התנגדות נפוצה למחקר מבוסס דאטה היא בעיית ההרמטיות. הדאטה הזמין הוא לא בהכרח כל הדאטה שיש, אז איך אפשר לייצר ממנו תובנות אם הוא עלול להיות מוטה? גישה זו מבוססות על הנחה (תת-מודעת אולי) שהידיעות הבדידות המונגשות לחוקר הינן "מדגם מייצג" מספיק של המערכת היריבה ולזכות הטוענים כך יש על מה להתבסס. איסוף הידיעות הוא תהליך שנבנה על סמך שנים רבות של ניסיון ואינטואיציה, ניסוי וטעיה. אבל לא ניתן להתחמק מהאירוניה בטענה זו שהרי המחקר מבוסס הידיעות למעשה מוטה בסדרי גודל ממחקר דאטה. הידיעות הבדידות עליהן מתבסס המחקר מהוות שברי אחוז זעירים מהמידע הקיים, ולמרות זאת, ברוב הידיעות המודיעיניות לא מופיעה הודעת אזהרה: רקע: אזעקה "תשומת לב – המידע כאן הוא רק שבריר מהנתונים!".

דווקא מחקר מבוסס-נתונים יכול למצות את כלל המידע הזמין. כמובן שבהיעדר מידע, אין מחקר נתונים אבל גם אין שום מחקר אחר. פשוט כי אין נתונים.

במקרה כזה, דווקא SNA נותן מענה טוב למיפוי המידע הקיים. חלוקה לקהילות של הדאטה תאפשר במהירות רבה למפות איזה קהילות נגישות ואיזה קהילות חסרות וכך גם לעזור לכוון את המשאבים לקהילות שחסרונן מהווה פער.

יותר קשה לאתר פערים בתמונה האיסופית כשמסתכלים על העולם עץ , עץ או ידיעה , ידיעה במקום להסתכל על כל היער שנגיש לנו.

מכיוון שמחקר איכותני הוא משאב צר בהגדרה, המחקר הכמותני הוא כלי מצויין להכווין את המחקר האיכותני ולמקסם את האפקטיביות שלו.

אז איך גורמים לאנשים לעשות שימוש מושכל בדאטא? הבעיה היא לא רק טכנית, כלומר, ידע טכני באיך לחלץ נתונים אינו מספיק ונסביר: מודיעין זה מידע רלוונטי, בזמן רלוונטי לגורם הרלוונטי. ההגדרה של מודיעין אינה שלמה ללא כל חלקי המשפט. בהיעדר אחד מהסעיפים, המודיעין הופך לרכילות. כך גם תוצרי ה-Data-analyst, שתפקידו לספר סיפורים על דאטה.

לדעת לגשת לנתונים ב-sql ולעבדם בפייתון זה חשוב, אבל לדעת להסתכל על הדאטה ולתת תובנה לגורם הרלוונטי, זה קריטי. הסיפור שנספר על הדאטא מאפשר לתווך בינו לבין הפעולה הנדרשת. בלעדיו, נישאר עם אסופת נתונים לא רלוונטית. הערכתי הצנועה היא שבמסורת המודיעינית, שריר סיפור הסיפורים על הדאטא הוא מנוון, וכדי לחזקו יש לתרגל אותו. אין קסמים.

חוקרי רשתות בעבודה

מחקר רשתי הוא כמו אימון TRX על דאטא. אני מקווה שאני משתמש בדימוי הנכון. לא ניסיתי TRX אבל זה נשמע אינטנסיבי. מחקר רשת מאמן שרירים רבים ומאפשר לנו להכיר את הדאטא שלנו טוב יותר, לגלות את התנהגות הרשת, ולשפר את האינטואיציות שלנו לגביה. הידע הבסיסי הזה יעזור לנו לנתח את מה שמעניין אותנו ברשת ובדאטא.

תרגולים אלה יכולים לכלול ניסיון להבין לפי איזה היגיון בנויה הרשת היריבה, באמצעות החלוקה לקהילות. האם ההיגיון גיאוגרפי? ארגוני? האם הרשת גדולה/קטנה, צפופה/מלוכדת?

וכמובן, זיהוי מרכזי הכובד ברשת, בין אם אלה קהילות מרכזיות ברשת או מרכזי כובד בקהילות שמענינות אותנו ועליהם לנסות לספר את הסיפור, כלומר להסביר למה אלה מרכזי הכובד?

מובן מאליו שכמו שהמחקר הכמותני משלים את האיכותני, כך גם המחקר האיכותני משלים את המחקר הכמותני. שימוש נכון במחקר האיכותני יכול לעזור לנו להסביר את התוצאות שקיבלנו.

ולפעמים אין מה לעשות, Fake it till you make it. נדרש ממפקד או ממנהל לדרוש תובנות על בסיס נתונים גם אם התובנות יהיו בנאליות, עד שהשריר ייתחזק וניתן יהיה להביא תובנות טובות יותר, כשלחוקר יש אחריות, כמו בכל מחקר, לוודא את ממצאיו.



האתגר השני שהזכרנו הוא המתח בין חשיבה רשתית לחשיבה טורית:

בפרק המבוא הבאנו כדוגמא לשוני בין החשיבה הטורית לחשיבה הרשתית את המאמצים שנקטה משטרת שיקגו במטרה להפחית את מקרי הירי בעיר.

בכדי להילחם במכה הזאת, משטרת שיקגו נקטה בשתי שיטות: השיטה הטורית והשיטה הרשתית.

מאחורי השיטה הטורית עמד הרעיון לתת ציונים לכל תושב, על סמך פיצ'רים, בכדי לקבוע רמת מסוכנות וקשר לירי. וכך, ב-2013, נוצר מאגר נתונים כתוצר של השיטה, שהכיל רשימה של 400,000 איש שנקראה רשימת יעדים אסטרטגית או Strategic Subjects List) SSL) .

הבעיה בשיטת הרשימה היתה שלא היה בה שיטה. מה יעשה שוטר עם בחור בשם ג'ון ג'יימס שקיבל ציון גבוה? איזה סוג טיפול נדרש? מה הקשר של הבחור לירי? מה הקשר בין המובילים ברשימה? האם יש בכלל כזה?

התוצרים של השיטה היו קופסא שחורה ללא הקשר. לא היה סיפור לספר על הדאטה ולפיכך תוצרי השיטה לא איפשרו פעולה אפקטיבית. עיקר השימוש בה היה מעצר של המובילים ברשימה בכל אירוע ירי. אקט שרירותי שנבע מרשימה שרירותית.


ב-2016 חלה קפיצה משמעותית במקרי הירי בעיר ויתכן וזה היה הקטזליזטור לשיתוף פעולה של משטרת שיקגו עם הפרופסור בעל השם המגניב פאפאקריסטוס. פאפאקריסטוס, סוציולוג וחוקר רשת, ניגש אחרת לבעיה. מבחינתו, אלימות היא כמו מגיפה ואיך מבינים התפשטות של מגיפה? אז ב-2020 אנחנו כבר למודי קורונה, ויודעים איך לעשות שימוש במחקר הרשת.

מה שפאפאקריטוס עשה הוא להבנות את נתוני המשטרה כרשת, בדגש על רשימת המעצרים, כדי לבחון את רשת הפשיעה בשיקגו. ברשת שבנה, מעצר משותף של עבריינים היווה קשר ברשת.

כך מופו הקשרים בין הגורמים המוכרים למשטרה וע"י כך ניתן היה לזהות את מרכזי הכובד של הגורמים המעורבים בירי אבל יותר חשוב מזה, זה ההקשר והסביבה בה הם פועלים.

חלוקת הרשת לקהילות איפשר לראות איזה איזורים ברשת מועדים להיות מעורבים בתקריות ירי, מי הגורמים המשפיעים על כך ואף לזהות גורמים שנמצאים בסיכון, גם אם לא היו מעורבים בתקריות ירי עד אותו רגע,

פאפאקריסטוס, לוחם רשת, לצד רשת מעצרים משותפים שבנה

אבל חלקו את הקהילה עם אנשים בסיכון.

עם זאת, ברור היה שיש BIAS בדאטה. המידע בנוגע למעצרים הוא מוטה, שכן המשטרה לא עוצרת אנשים באופן רנדומלי.

מחקר רשתי הוא עוצמתי אבל הוא לא קסם ואינו תחליף להיכרות מקצועית. כך למשל, השוטרים הספקנים הצביעו בפני פאפאקריסטוס על כך שאחד מהגורמים שהיו מרכז כובד ברשת היה שתיין העיר. הבחור, כנראה טיפוס ססגוני, הרבה לשתות ולהיעצר והיה ברור לכל שוטר שלמרות מרכזיותו ברשת, הוא אינו מרכז כובד ברשת הפשיעה.

אבל מודעות לדאטאסט והצגתו בהקשר מאפשרת גם שימוש בהקשר של תוצרי הניתוח. ברור למשל שמעצר של השתיין לא יפחית את תקריות הירי אבל, גיוס שלו כמקור או כמדובב יכול לספק למשטרה מידע על גורמי פשיעה רלוונטים בעיר.

אבל פאפאקריסטוס לא עצר ברשת העבריינות אלא חקר גם את רשת השוטרים עצמם והראה כיצד התנהגות לא הולמת של שוטר היא תופעה רשתית ו"מדבקת".

במציאות מורכבת, לכל דבר יש יותר מסיבה אחת, אבל אני נהנה לחשוב שלעבודתו של הלוחם ברשת פאפאקריסטוס יש חלק בהפחתת מקרי הירי ב-50%.

בניגוד לשיטה הטורית שמסתכלת על הבעיה bottom-up, ומתמקדת בפרטים, השיטה הרשתית מאפשרת לנו להסתכל על עולם הבעיה top-down ומייצרת הקשר לנתונים.


לפי הפרסומים והמחקרים, נראה שהחשיבה הטורית חיה ובועטת גם בישראל.

בדצמבר 2019 התפרסמו מספר כתבות בנושא בנק המטרות הצה"לי. אחת מהטענות שעלו בכתבות אלו היא שהדגש בבנק הוא על כמות המטרות ולא על איכותן.



עיסוק כמותי הוא תוצר ישיר של החשיבה הטורית. ניסיון להתקדם מהר ככל הניתן בקו ישר.

בכדי להעמיק בסוגיה זו, ניעזר באיתי ברון, לשעבר ראש חטיבת המחקר באגף המודיעין בצה"ל, ובספרו בשם "המחקר המודיעיני". ברון מציג שם שתי גישות ללחימה: שיטת השחיקה ושיטת התמרון.

שיטת השחיקה גורסת פגיעה במספר רב ככל הניתן של מטרות בכדי לייצר הכרעה. שיטה זו היא שמרנית ובזבזנית במשאבים ויוצאת מנקודת הנחה, שברון כופר בה, שלפגיעות אפקט מצטבר שיניע את האויב מלהמשיך להילחם. שיטה זו, כפי שהציג אותה ברון, היא התגלמות השיטה הטורית.

לעומתה, שיטת התמרון היא שיטה שמחפשת את מרכזי הכובד אצל היריב. לשם כך שיטה זו מחייבת הבנהנ של הלוגיקה שעומדת מאחורי המערכת היריבה בחיפוש אחר נקודות תורפה.

המושג תמרון עלול קצת לבלבל. המושג בהקשר דיון זה אינו קשור בהכרח למובן הקלאסי של המילה, כלומר תנועה ואש של כוחות בשטח האויב, אלא לרעיון שעומד מאחוריו, כלומר, חיפוש אקטיבי אחר תורפה. שיטה זו מתכתבת היטב עם החשיבה הרשתית.

לפי ברון, ישראל נוטה בשנים האחרונות לטובת תפיסת השחיקה בהפעלת הכוח מתוך תחושה שאצל האויב החדש (אויב שאינו מדינתי) אין מרכזי כובד קלאסיים ולכן שיטת השחיקה היא ברירת מחדל.

דבריו של ברון מצביעים על צורת החשיבה הבינארית בה אנו לוקים כשאנו מסתכלים על המערכת היריבה. מערכת זו נתפסת או כמערכת הירארכית מאד ולכן יש להתמקד בקודקודיה, או כמערכת שטוחה ומבוזרת, שבהיעדר מרכז כובד, יש להתמודד בה עם כל פרט בנפרד.


חשיבה רשתית מלמדת אותנו ששתי התפיסות האלה שגויות. אין ארגון שההירארכיה בו היא חזות הכל ואין מערכת שיכולה לעבוד באופן כה מבוזר.

חשיבה על היריב כמערכת, או כרשת, במקום אסופה של פרטים, היא לקח שהאמריקאים הפיקו מהקמפיינים הצבאיים שלהם. מרגע שאנו מבינים שאנו ניצבים מול מערכת, הרי שמעצם הגדרתה זו בפועל רשת. ברגע שאנו מבינים שמערכת היא רשת, אנו יכולים להקיש שיש בה חוקים, והחוק מס' 1 הוא ה-Powerlaw, ולכן תמיד יהיו ברשת מרכזי כובד.

בפרק בנושא ה-Powerlaw, למדנו שרשתות אינן שטוחות או אקראיות, אלא שיש בהן מרכזי כובד ויש לכך סיבה אבולוציונית: מרכזי כובד מאפשרים עבודה יעילה יותר של הרשת והם עמידים יותר לפגיעות רנדומליות.

בהינתן שרשת האויב חשופה בפנינו, הרי שהיתרון של קצין המודיעין הוא ברור: פגיעה לא רנדומלית ברשת אלא כזו שמתמקדת במרכזי הכובד תאפשר מיטוט מהיר של הרשת ואחיזה בהם תאפשר הבנה של כלל הרשת ("המעט שמחזיק מרובה").


נניח שבניתוח רשתי של יחידה צבאית מסוימת נזהה שהצומת המרכזי ביותר הוא של קצין הלוגיסטיקה. אלה הנתונים. מכאן נוכל להסיק שצוואר הבקבוק של היחידה באותה עת הוא לוגיסטי שכן זהו מרכז הכובד שלה. לפי היגיון ה- Powerlaw, פגיעה בצומת זו תשבש משמעותית את יכולת היחידה לפעול.

המחקר הכמותני שלנו הצביע על מרכז כובד, ועכשיו ניתן למקד את המחקר האיכותני בשאלה: מדוע זה מרכז הכובד? וזאת בכדי לאפשר לספר את הסיפור. מחקר ממוקד בסוגיה יוכל לגלות למשל שהסיבה היא שיש מחסור במזון ביחידה הנחקרת ולכן הלוגיסטיקה משמעותית.


כך הניתוח הרשתי מאפשר לנו להבין מה מניע את פעילות האויב וגם מצביע לנו על הדרך לשבש פעילות זו.

ללא המחקר האיכותני, הטיעון בעד מרכזי כובד הוא קצת טאוטולוגי: מרכזי הכובד הם משמעותיים כי הרשת של היריב החליטה שהם כאלה. אולי הם לא נראים משמעותיים לנו, אבל הם חשובים למערכת היריבה. לאלה שמודאגים מטאוטולוגיה, ואולי בצדק, כי זיהוי מרכזי כובד הוא קצת פחות טריויאלי ממה שזה נשמע, אני ממליץ לחזור לפרק "מדדי מרכזיות" ולפרק "קהילות ברשת" שם דנו לעומק מתי מרכז כובד הוא משמעותי או לא. פשוט לא רוצה לטרחן שוב.


אבל רגע, אם לפי ה-Powerlaw תמיד יש מרכזי כובד ברשת, הרי שגם אם נפגע במרכזי הכובד, לפי הלוגיקה של ה-Powerlaw אמורים להיווצר מרכזי כובד חדשים שיחליפו אותם. אז מה עשינו פה בעצם?

התשובה היא שזה נכון. מרכזי כובד חדשים תמיד יצוצו. אבל פגיעה במרכז כובד מאלצת את האויב לאלתר. רשת האויב תנסה להשתקם מהפגיעה בה אבל המאמצים האלה ייקחו זמן ומשאבים והאויב יצטרך להתנהל בדרך שונה מזו שתכנן ולכן בהכרח יהיה פחות אפקטיבי. ושנית, מרכז הכובד החדש הופך להיות המטרה הבאה.


עד כאן חלק ראשון.

המשך בחלק השני והאחרון שם נדבר על האתגר השלישי והאחרון לחשיבה הרשתית והוא המתח בין גישת התרחיש לגישה מוכוונת נתונים (data oriented). ננסה לראות איך לפתור את מגבלות הדימיון שלנו בעזרתו האדיבה של המאפיונר אלקאפונה והקשר היהודי אבל הכי מעניין – ננסה להבין איך לענות על אחת מהבעיות המודיעיניות הקשות ביותר: איך נעלה על מה שלא ידענו שלא ידענו או ה- Unknown-Unknown.


נהניתם, ורוצים לשתף? סבלתם ולא רוצים לסבול לבד?

שתפו ו/או כיתבו REVIEW באתר הפודקסטים של ישראל ו/או כיתבו REVIEW באפל-פודקסטס ו/או עשו לייק באתר של הפודקסט בפייסבוק.


נתראה בפרק הבא של נטפריקס (:


SNA# Social_Network_Analysis# Graph_Theory# Data_Science# Social Physics# תורת_הגרפים# Facebook#

Intelligence# ONA# Organization_Network_Analysis# Link_Analysis#

0 צפיות

©2019 by SNAPOD. Proudly created with Wix.com

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now